משנת ארץ ישראל על משנה בכורות ג׳:ד׳

4 לפי כתב-יד קופמן

5 שער בכור בעל מום שנשר – הבכור שלא ניתן לכוהן, כי הוא בעל מום, והוא אסור לשימוש שכן הבכור אסור בהנאה, והניחו בחלון – החלון שעליו חז"ל מדברים הוא מסוג המכונה היום במחקר "חלונות כורזין" איור 5. אלו הם חללים מפולשים בקיר, בין החדר החיצוני לחוץ או בין חדר למשנהו. חלונות אלו שימשו לאוורור, אך גם כארון קיר. כך, למשל, במשנת עירובין פ"ז מ"א מדובר על חלון בין שתי חצרות, במשנה סוכה פ"ה מ"ח מסופר על חלון של בני בלגה שהיה במקדש

6 והיה סתום. בחלון זה הניחו סכינים, כלומר בעצם היה ארון קיר משנה, מדות פ"ד מ"ז. כמו כן: "מעשה בשוק של פטמין שהיה בירושלים, שהיו נועלין ומניחין את המפתח בחלון שעל גבי הפתח" משנה, עירובין פ"י מ"ט. הנחת השער בחלון היא למשמרת, במגמה להשתמש בו בעתיד. ואחר כך שחטו – ועתה הוא מותר בהנאה, שכן השחיטה נעשתה לאחר שנפל בו מום. עקביה בן מהללאל מתיר – שכן עתה הצמר מותר בהנאה, וחכמים אוסרין – כי בשעת הגזיזה הצמר אסור היה בהנאה. דברי רבי יהודה – עד כאן מסורת המחלוקת שבפי רבי יהודה. עקביה בן מהללאל הוא מהחכמים שפעלו בימי בית שני, כנראה שרדו אחר חורבנו ופעלו זמן קצר בדור יבנה. המחלוקת אפוא קדומה, ואין זה מפליא שחלו טעויות או התהוו מסורות שונות על טיב המחלוקת הקדומה. אמר רבי יוסה לא בזה התיר רבי עקיבה – כך היה כתוב ותוקן בשולי כתב היד ל"עקביה בן מהללאל", ואכן רבי עקיבא אינו מעורב במחלוקת, אלא שרגיל שרבי מאיר ורבי יוסי מביאים את דברי רבם, רבי עקיבא. הנוסח "עקביה בן מהללאל" מופיע גם ב-מל, מנ, מפ, כלומר בכל עדי הנוסח הטובים.

7 אלא בשער בכור בעל מום שנשר והניחו בחלון ואחר כך מת – מוות טבעי, בזה עקביה בן מהללאל מתיר – האדם לא תכנן להשתמש בשער, שהרי הבכור אסור בהנאה, אבל עתה משמת הבכור, ללא תכנון מוקדם, השער מותר. וחכמים אוסרין – בשעת הגז היה הבכור אסור. כן חוזרת ההלכה בתוספתא שלנו פ"ב הי"ח, עמ' 536.

8 המסורת שבמשנתנו מופיעה במסכת עדיות, והיא שזורה בסיפור אישי מרגש: "עקביא בן מהללאל העיד ארבעה דברים. אמרו לו עקביא חזור בך בארבעה דברים שהיית אומר, ונעשך אב בית דין לישראל. אמר להן מוטב לי להקרא שוטה כל ימי, ולא ליעשות שעה אחת רשע לפני המקום. שלא יהיו אומרים בשביל שררה חזר בו... הוא היה מתיר שער בכור בעל מום שנשר והניחו בחלון ואחר כך שחטו, וחכמים אוסרים" עדיות פ"ה מ"ו. מעבר לסיפור המרגש ברור שהעדות איננה מסר טכני, אלא היא דעתו המוצקת של חכם המסרב לחזור בו, אפילו תמורת מינוי של כבוד רב. נוסח ההלכה הוא כסתם משנתנו. בתוספתא שם מובא: "1. התולש צמר מבכור תם והניחו בחלין חלון, אף על פי שנולד בו מום לאחר מיכן ושחטו, הרי זה יקבר. 2. בכור בעל מום שתלש הימנו ואחר כך מת, רבי עקביה בן מהללאל מתיר וחכמים אוסרין. אמר רבי יהודה מודה עקביה בזה שאסור, על מה נחלקו, על שנטמא ותלש הימנו ואחר כך שחטו, שעקביה בן מהללאל מתיר וחכמים אוסרין. 3. אמר רבי יוסי, מודה רבי חלפתא בזה שמותר, אבל בייחוד אמרו חכמים ייניחוה בחלין, שמא ישתקוה, שאם מת יהא אסור ואם שחטו יהא מותר. על מה נחלקו, על שניטמא ותלש הימנו ואחר כך מת, שעקביה בן מהללאל מתיר וחכמים אוסרין" עדיות פ"ב ה"ט, עמ' 458. ההלכה הראשונה היא משנתנו, השלישית לכאורה זהה לדברי רבי יוסי שבתוספתא, והשנייה מיוחסת לרבי יהודה אך שונה מדבריו בתוספתא ומסתם משנתנו, שכן מדובר במקרה שתלש ממש בכוונה, ורבי יוסי מס' 3 מדבר כנראה על מקרה 2 ועל תלישה בכוונה ולא על המקרה שבמשנתנו. אם כן לפנינו שתי מסורות אב עדיות ותוספתא בכורות שבכל אחת מהן מחלוקת על מה המחלוקת, וכך נוצרו לפנינו ארבע מסורות על מה המחלוקת. מכל אלה בוחרת המשנה מסורת אחת כדוגמה. בתוספתא שלנו: "התולש צמר מבכור תם והניח בחלון אף על פי שנולד בו מום לאחר מכן ושחטו הרי זה יקבר" פ"ב הי"ז, עמ' 537-536, והרי זו המחלוקת השנייה בתוספתא עדיות.

9 עוד למדנו שהצמר הונח בחלון כדי שאם הכבש ימות מיתה טבעית יהיה שערו מותר, כדעת עקביא בן מהללאל, אחרת לשם מה להניח את הצמר למשמרת? האם נהג אפוא כעקביא בן מהללאל? לפי נוסח הפנייה אליו חל שינוי, בין חכמים התקבלה הדעה החולקת ופנו לעקביא כדי שיחזור בו מההיתר ויקבל את הגישה המחמירה. אבל החכם דבק בעמדתו, אף על פי שגם לפי שיטתו לא תיגרם עברה אם הצמר ייאסר לשימוש.

10 צמר המדובלל בבכור – צמר שנתלש מעצמו אך עדיין מחובר לצמר שעל הבהמה, שכן הוא סבוך. על הבכור התמים חל הדין של "ירעה עד שיסתאב" והוא אינו נגזז; כך צמח לו צמר רב שהפך לסבוך ומלא לכלוך, הרבה יותר מזה של כבש רגיל הנגזז פעם בשנה לפחות. את שהוא נראה מן הגיזה מותר – צמר שברור שהוא כבר תלוש מותר, כיוון שנתלש מעצמו, ואת שאינו נראה מן הגיזה אסור – כיוון שנראה כצמר שנגזז מבכור. המחלוקת היא על מראית העין, ואינה זהה למחלוקת הקודמת שהיא על עצם ההנאה. אבל קיים קשר בין המחלוקות. ברישא הניחו התנאים שצמר שנתלש אסור בהנאה, ומותר אולי לאחר מות הבהמה או שחיטתה זו המחלוקת, אבל לכולי עלמא הצמר אסור בעוד הכבש חי. אבל בסיפא יש הקלה גדולה שמותר ליהנות מצמר שנתלש, ואף מצמר שעדיין על הכבש אבל נראה כתלוש.